סָבָתִי

סָבָתִי

סָבָתִי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה לִגְבוּרוֹת

וְעֵינֶיהָ כָּבְדוּ מֵרְאוֹת,

הָיְתָה גּוֹרֶרֶת רַגְלֶיהָ

וּמוֹשֶׁכֶת כִּסֵּא אַחֲרֶיהָ

מִן הַצְּרִיף בּוֹ הִתְגּוֹרְרָה,

דֶּרֶךְ הֶחָצֵר, הַטַּרְשִׁית, הַקָּשָׁה,

חֲרוּצַת הַגְּשָׁמִים,

אֶל הָרְחוֹב הַסּוֹאֵן הוֹלְכִים וּבָאִים.

וְשָׁם, עַל הַמִּדְרָכָה, בֵּין הַכְּנִיסָה לֶחָצֵר

הַפְּתוּחָה לִרְוָחָה

וּבֵית-הַמְּלָאכָה

(שֶׁל אָבִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה)

הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת, כְּפוּפַת גַּב, מִתְבּוֹנֶנֶת.

מַקְשִׁיבָה, שְׁקוּעָה בְּמַחְשָׁבוֹת,  שָׁעוֹת.

וְאָז כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע הָיְתָה מַגְבִּיהָה רֹאשָׁהּ

וּפָנֶיהָ אוֹרוּ, יָדַעְתִּי

בֵּין  כָּל צַעֲדֵי הַהוֹלְכִים בָּרְחוֹב

שׁוֹמַעַת סָבָתִי אֶת שֶׁלִּי

כֵּן, חַנָּה'לֶה, כָּךְ הָיְתָה אוֹמֶרֶת, כַּאֲשֶׁר הִגַּעְתִּי עָדֶיהָ:

"אֲנִי מַקְשִׁיבָה לְכָל  צַעֲדֵי הַהוֹלְכִים,

הַחוֹלְפִים, עוֹבְרִים עַל פָּנַי.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, מְהַדְהֵד בִּצְעָדָיו

אֶת סִפּוּר חַיָּיו -

אַךְ  בְּפַעֲמֵי-רַגְלַיִךְ שֶׁלָּךְ, בְּדַרְכֵּךְ אֵלַי,

פּוֹעֵם, מִתְפַּעֵם גַּם סִפּוּר חַיַּי".

 

(קיץ, 2010)