הַחוֹתָם

הַיָּמִים שֶׁחָלְפוּ

הֱבִיאוּנִי עֲדֵי כָּאן

הֵם חָרְשׁוּ בְּפָנַי,

וְזָרְעוּ בִּקְרָבַי

פָּרְחוּ וְקָמְלוּ בִּשְׂדוֹתַי

מִלְּאוּ אֶת חַיַּי,

חָתְמוּ אֶת עַצְמִי

אֶל מָה שֶׁאֲנִי,

עַל הַטּוֹב וְעַל הַפָּחוֹת

שֶׁבִּי.

הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ,

לֹא חָלְפוּ אֶל הַשָּׁוְא,

הֵם אִתִּי, וְעַכְשָׁו

הֵם זוֹרְמִים בְּתוֹכִי.

בְּמַסַּע עוֹלָמִי

הֵם מַשָּׂא חִיּוּנִי,

הֵם כָּאן עִמָּדִי,

תְּמִידִי...

הֵם אֲנִי.

הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ

נֶאֶסְפוּ אֶל יוֹמָם,

וּבִי הוֹתִירוּ

עַצְמָם

(אוגוסט 2003)